הפוסט הבא הולך לעצבן המון פלצנים, חלקם חברים שלי, אבל אני תמיד אומר בקול את דעתי ללא מורא
במשך מאות בשנים יצרו מיטב אמני העולם ציורי מופת מרהיבים ביופיים שהעניקו השראה, רוממות רוח והעניקו לאנושות עומק ויופי.
והם עשו זאת בכך שדרשו מעצמם לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר של מצויינות וניסו להתעלות על המאסטרים הגדולים שיצרו בדור שקדם להם, אמנים אלה שאפו לאיכות הגבוהה ביותר אותה יכלו להשיג בציוריהם ואף מעבר לה.
אבל משהו קרה בדרך למאה העשרים, ה'עמוק', 'נותן ההשראה' ו'היפה' הוחלפו ב: 'חדש' ב'שונה' וב'מכוער'
כיום, כל מה שמטופש, חסר פואנטה ופוגעני נתפס כאמנות המודרנית הטובה ביותר ואותי אישית זה מטריף.
אם גם אתם שואלים את עצמכם, כמוני, איך זה קרה? איך קרה שתהליך ארוך של אלף שנות יצירה והתרוממות אמנותית ליפה, למושלם, למצויין ולנשגב הגיע לקיצו ומת.
אז זהו, שהוא לא מת – הוא פשוט נדחק הצידה לחלוטין, זה החל בסוף המאה ה-19 כשקבוצת אמנים שנקראו אימפרסיוניסטים קראו תיגר ומרדו נגד האקדמיה לאומנות בצרפת (Acadmie des Beaux Arts) והדרישות האקדמיות שלה באמנות. הם החלו ליצור אמנות שיופיה נקבע על ידי עיני המתבונן ויצרו יצירות שכיום נחשבות יצירות מופת. אמנם אמנים אימפרסיוניסטים כגון: מונה, דגה ורנואר עדיין כן הפגינו יכולות ציור גבוהות מהדיסיפלינות הישנות, אבל עם כל דור שחלף, הסטדנרטים האומנותיים הלכו וירדו – עד שלא נותרו סטנדרטים כלל. כל מה שנותר זה הבעה אישית של האמן ותו לא.
כל אמן יכול כיום לקחת ערמה של צואת כבשים, לפזר עליה צבע אדום ולתקוע בתוכה חוט תיל ודגלי ישראל ופלסטין והנה לכם יצירת אמנות עם אמירה שיכולה בקלות להיות מוצגת בגלריה נחשבת או תערוכה במוזיאון בישראל.
לעולם לא אשכח איך אחד מבוגרי בצלאל הציג כעבודת הגמר שלו שורה של צמיגים מנוקבים שחוברו יחד בחוטי תייל דוקרני….. וזהו. ואנשים עמדו שעות והביטו בזה בהתפעלות בזמן שבכל מטמנת זבל כחיריה הרייחנית יש כאלה 'יצירות' שנוצרו על ידי קבלני פינוי פסולת בניין…
היסטוריון האמנות ג'ייקוב רוזנברג כתב: "איכות באמנות היא לא רק עניין של דעה אישית, אלה בפרוש ניתנת לאיתור" אבל כיום עצם המושג 'סטנדרט אוניברסלי של איכות באמנות' נתפס כמיושן, ארכאי, מגביל ואפילו מגוחך.
מצד אחד האמנות הקלאסית שיצרה תחת סטנדרט אוניברסלי יצרה יצירות מופת כמו 'לידתה של ונוס' (בוטיצ'אלי) או הפסל 'הגאלי הפצוע' ומצד שני בעת העכשווית יצירות ידועות כוללות ציור של המדונה שמצוייר בצבעי שמן, נצנצים, שרף, גללי פרות וגזירי צילומים פורנוגראפים והמיצב 'פטרה' שמתאר שוטרת במדים כורעת לבושה ומטילה את מימיה על הרצפה במוזיאון ואפילו 'שלולית שתן סינטטי' עשויה סיליקון שקוף.
כעת, ללא כל סטנדרט של אסטתיקה ויופי, אין כל דרך לקבוע איכות או נחיתות של יצירות אמנות עכשווית
תעשו ניסוי – קחו בד שמלא בהתזות צבע ותציגו לסטודנטים לאמנות כעבודה של ג'קסון פולוק והם מיד ימחאו כפיים ויהללו את מה שמוצג להם כנשגב, ומדהים ופורץ דרך ונפלא ומעורר מחשבה ולא קונבנציונאלי…. ואז תגידו להם שזה צילום תקריב של סינר ציירים מלוכלך בצבע שצולם בתקריב ותראו אותם מחווירים בהלם… ואני חלילה לא מאשים את הסטודנטים…. ממש לא הם האשמים.
גם אני יכולתי להגיב כמותם במקרה כזה, כי ברוב המקרים לא ניתן להבחין בין תקריב של סינר בד מלוכלך בשפריצים ונזילות של צבע לבין יצירה של פולוק שתלויה במוזיאון ושווה עשרות מליוני דולרים.
אז מי בעצם כן יכול לקבוע כיום איכות של יצירות אמנות?
לא רק שהאיכות באמנות ירדה פלאים, גם נושאי היצירות עברו מהנשגב לזיבלי, אם בעבר אמנים ציירו ופיסלו נושאים מההיסטוריה, המיתולוגיה, הספרות, והדת וכיו"ב, אמנים רבים כיום יוצרים רק מתוך 'הצהרה' שכל כולה פרובוקציה שמעוררת שוק (כגון אמנית שמחרבנת על דגלי המדינות השונות או אמנית אחרת שמשיטה סירות נייר בבריכת מים אדומים כדם עם דגלי פלסטין), אל תבינו אותי לא נכון, גם אמני העבר יצרו מתוך ביקורת ואמירה אישית, אבל אף פעם זה לא בא על חשבון יכולת מקצועית של האמן ואיכות של היצירה.
זו לא אשמתם הבלעדית של האמנים, גם ראשי המוזיאונים, בעלי הגלריות ומבקרי האמנות מעודדים ומאפשרים את כל זה – תוך הבחירות שלהם ותוך כדי מימון יצירת הזבל ה'אומנותי' הזה,
הם אלה שמהללים כל ציור גרפיטי אדיוטי ומכנים אותו 'גאוני' או מציגים כל פרובוקציה בשקל ומכנים אותה 'בעלת משמעות עמוקה' – הם בעצמם המלכים הערומים של האמנות כיום, אחרת מי ישלם 140 מליון דולר על בד שמישהו השפריץ עליו נתזי צבע כמו אחרון פועלי הבניין.
ואם אתם שואלים כמוני, למה אנחנו חייבים להיות קורבנות של כל הטעם הרע הזה התשובה היא – שאנחנו לא. האמנות ה'גבוהה' שכולנו רואים במוזיאונים כיום או שמוצגת בגלריות המובילות ומוצעת למכירה בירידי האמנות הנחשבים מוצגת כדי להתאים לדעת הקהל, אם מספיק אנשים יפסיקו לפחד לאמר את דעתם ולצאת 'טיפשים' או 'חסרי הבנה באמנות' המצב ילך וישתנה, הרי גלריות לאמנות רוצות למכור ולהרוויח והן יציגו את מה שהקהל בסופו של דבר יאהב ויעריך – מה שלא ימכר פשוט יפסיק להיות מיוצר.
בשורה התחתונה אל תחששו לחגוג את הטעם האישי שלכם ותפסיקו לצטט מה שמאכילים אותכם כיום המוזיאונים ובעלי הגלריות הגדולים- היו ביקורתיים וחפשו איכות ולא רק פרובוקציות זולות.
אולי מרסל דושאן קבע הצהרה שהכל זה אמנות בכך שבחר להציב משתנה של בית שימוש במרכז תערוכה על עמוד תצוגה וחתם עליה את שמו – אבל בסופו של דבר זו עדיין רק משתנה של בית שימוש.
בצילום המצורף יצירתו של רוברט ראושנברג 'ציור לבן' התולה כיום באוסף מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות – ואני חושב שכל מילה נוספת שלי מיותרת…
יריב אגוזי שמאי מומחה להערכת חפצי אמנות - שמאות אמנות ומסחר בחפצים עתיקים 