שגרה תמיד הייתה טובה אלי, היא ידעה, מאז שנולדתי, תחת מערך הכוכבים של מזל שור, שאני אוהב רוטינות, ושנח לי לרבוץ כבן המזל הנהדר הזה בשדה חרוש ומוכר.

שגרה תמיד הייתה טובה אלי, היא ידעה, מאז שנולדתי, תחת מערך הכוכבים של מזל שור, שאני אוהב רוטינות, ושנח לי לרבוץ כבן המזל הנהדר הזה בשדה חרוש ומוכר.

כזה היה הבוקר שלי, מאז שעברתי לגור בעיר אזור שליד חולון, לפני 9 חודשים.

השכמה מוקדם בבוקר, מוסיקה של זקנה נוסטלגית עם בגרות מוסיקלית שתקועה בשנות השמונים, כוס קפה מארבע (4!) קפסולות אספרסו חזק עם סתיוויה ומעט חלב סויה, וממש לפני המקלחת, לעמוד איתה ביד, מול חלון המטבח הגדול שפונה אל הרחוב ולהמתין לו.

אני זוכר את הפעם הראשונה בה גיליתי שהוא עובר מול הבניין שלי בדרכו לעבודה.

גבר כבן ארבעים, גבוה ונחוש, שהטבע הנדיב נסחף הפעם והעניק לו, גם קו לסת מסותת ורחב להפליא, גם חזה שעיר שמוחמא מחולצות הטישירט בעלות המפתח הרחב והנמוך שהוא נוהג לעטות על גופו השרירי.

גוף קשה עם זרועות גדולות, שבתורן, תומכות בכתפיים רחבות, שנראות כמו שני מנחתי מסוקים.

כל בוקר, כמו שעון של פטק פיליפ, הוא צעד בהליכתו הפנתרית מול הבניין שלי, חנוט בג'ינס או דגמ"ח, קרני השמש האירו את השיער הכהה והקצר שלו כמו ראש פסל יווני בוותיקן.

היה לי טוב ככה, כל בוקר, לשתות איתו קפה, אני ניצב יחף, בתחתונים ולפני מקלחת של בוקר, עם קפה חזק במיוחד, והוא, חולף מולי בהילוך איטי ומדליק בתוכי את הבוקר, כל יום מחדש.

אינספור פעמים ניסיתי לנחש במה הוא עובד? הפרזנטור לחדרי כושר הזה, שנראה כאילו בדיוק סיים להעמיס ערמות חציר בשדה, או שבדרכו לעוד משמרת ביחידת עילית במשטרת ישראל.

דבר אחד הצלחתי לראות, שהוא לא עונד טבעת נישואין.

ככה, במשך תשעה חודשים, כל בוקר מחדש, הפנתר השחום ורווי הטוסטסטרון הזה צעד ברחוב שלי, בדרכו לעבודה, בלי לדעת שאני עומד כמעט ערום בבניין ממול ומלטף אותו בעיניים, מרשה למבט החומד שלי לטייל לו על הגנטיקה האקסטרה פוטוגנית בה בורך……. ואז זה קרה.

שלשום הוא נעצר מול חזית הבניין שבו אני גר, והמתין דקות ארוכות.

זה מעולם לא קרה, הרהרתי לעצמי…

ברכב המסחרי שעצר לפתע מולו, נהג בחור שהחליף איתו כמה מילים, הפנתר חייך לעברו וקיפץ למושב שליד הנהג, גחן לעבר הנהג, ונישק אותו על השפתיים…והם נסעו מכאן.

אני לא כל כך זוכר מה בדיוק קרה מאותו רגע דוקטור, אני רק זוכר שהתעוררתי מקול הנפץ של ספל החרסינה שנשמט לפרקט יחד עם הלסת התחתונה שלי.

כשניגבתי את שלולית הקפה וגרפתי את איבריו של הספל המנוח הבנתי שזהו, זה נגמר ושהבקרים שלי כבר לא יהיו אותו דבר.

ממחר, אשתה את הקפה על אסלת השרותים…עם הנייד ביד השנייה… ואני חייב להודות שרוטינה חדשה בגילי זה דבר מפחיד מאד.