כשהייתי נער צעיר ויפה בן 16, פרחתי מוקדם מידי בערוגות רחוקות מידי, וכתם הפרי שדבק בי, היה כנראה גלוי לעינה החדה של סבתי, היא הייתה בוהה בי ואז מפטירה ביובש "יש סיפורים יריבי, שלא צריכים להיכתב".

כשהייתי נער צעיר ויפה בן 16, פרחתי מוקדם מידי בערוגות רחוקות מידי, וכתם הפרי שדבק בי, היה כנראה גלוי לעינה החדה של סבתי, היא הייתה בוהה בי ואז מפטירה ביובש "יש סיפורים יריבי, שלא צריכים להיכתב".

מעולם לא ירדתי לסוף דעתה, והמשפט המוזר הזה, שירד איתה אל קברה, נותר סתום, כאמור, עד היום.

הכרתי אותו בעבר, הכרות רגעית, כמו שפשוף של כתף זרה במעבר חצייה סואן, רסיסי הבלחות של משפטים באיזו אפליקציית הכרויות נפסדת.

הוא התעקש על תנאים מקדמיים שאני לא הסכמתי לספק, וכך הגבר הגבוה והנאה, שדבק בעקרונותיו, נותר מעברה השני של האפליקציה לבד ובלעדי.

היום, בגלל ליקוי מאורות חד פעמי, כשלשניינו נגמרו כל האופציות האחרות, הוא, נאות להרפות מגזע עקרונותיו האיתן, ואני בתורי, הגמשתי גם עמדות בצריח, וקבענו להיפגש אצלי בדירה.

השעה בה הוא הגיע, הייתה 04:05 לפנות בוקר, שניינו הגענו למפגש הזה מזי רעב ונוטפי רוק ולכן לא פלא שמיד התעופפו לריצפה הסינרים והתחלנו לבשל בפראות חייתית.

נראנו כמו מסעדה שיצאה מדעתה, ודילגה על הסרוויס, והחלה להגיש מנות חמות, מהבילות מאדים וריחות עזים של תאווה ובשר.

כך פצחנו באקט ארוך וייצרי במיוחד של בישול, לאור עמום של נרות, כשמהחלון הפתוח למחצה, חודר ריח חריף של גשם ראשון.

היה המון כח בבישול שלנו, הרבה התנגדות וחוזק, והלמות מצקות ונתזי חמאה רכה…. וכח, הרבה כח.

זה היה בישול 'מלוכלך' ופרוע, ששכתב כל ספר בישול שאי פעם קראתי ורמס כל נוהג מקובל במטבח.

יש רגעים, נדירים מאד, בחייו של אדם, בו מזמנים לו כוחות היקום וזרמי הקארמה, אדם נוסף, שהולם אותו בחיבור טבעי מושלם.

התאמה כה גבוהה, עד שנראה הכל, כריקוד טנגו מצוייר.

הוא אהב את חוזקן של אצבעות ידי כשלשתי את הבצק התופח שלו, ואני בתורי, שמטתי לאחור את ראשי סתור השיער, כשהוא מיוזע מעגלי שביעות הרצון שעברו לאורך גבי, בגין יכולות הבישול הוירטואוזיות שהפגין אצלי בקדירה.

במשך כמעט שעה שלמה, בישלנו יחד שרשרת מהדהדת וקולנית של תבשילים, וזאת למורת רוחם של השכנים שלי, שהרעש שעלה מחבטות הסירים והצלבת המערוכים הרועשת והגברית, העיר את רובם וחירב את מנוחת השכונה המנומנמת והמשעממת.

הוא דאג שאני אסיים לאכול ראשון ואז דאגתי אני בתורי, שגם הוא יסיים בקול גדול, המטבח היה נראה, כשדה קרב, והרצפה דמתה לשטייטל בזוז אחרי שפרעו בו קוזאקים.

עמדתי מתנשף, שטוף זיעה חמה, באמצע הפוגרום הקולינארי הנפלא הזה, ולא הפסקתי לחייך כמו שוטה הכפר ומילמלתי לעצמי, שוב ושוב: "מה זה היה לעזזאל?" "מה זה היה?"

בזמן שהוא, התנקה בחדר הרחצה, משאריות הבישול שדבקו בו, ואסף את ארנקו ואת מפתחות מכוניתו בדרך החוצה.

שאלתי: "האם תרצה להפגש שוב ולבשל?"

"אני בזוגיות עם גבר אז זה בעייתי" הוא ענה ונעלם בזריזות במורד המדרגות החשוך.

סבתה שלי נהגה לומר, שיש סיפורים שלא צריכים להיכתב…