סערת כרמל שאמה והיצירה של דוד ריב 'ירושלים של זהב – ירושלים של חרא'

הנה השני גרוש שלי על סערת הסרת יצירתו של האמן דוד ריב מקירות מוזיאון רמת גן – * כרמל שאמה במו ידיו ומעשיו, לקח יצירת אמנות שטוחה, סתמית וילדותית, שתכלס לדעתי המקצועית כמומחה וסוחר אמנות אין בה כלום, והפך אותה לאייקון אמנותי שילמדו אותו במשך מאה שנה בכל בית ספר לאמנות ובכל קורס אוצרות – אני עצמי ילדתי אתמול הרצאה חדשה סביב המקרה הזה והיצירה הדי סתמית והחלולה הזו היא ציר שלם בהרצאה שלי והכל בזכות כרמל שאמה.* כרמל שאמה גם גרם ליצירה של דוד ריב לעלות בשווי שלה לרמות מטורפות, כי מהיכרותי את תחום המסחר באמנות, ממש ברגעים אלה, כל אספן אמנות בר דעת עם חוש עסקי וכסף מחפש לרכוש מהאמן דוד ריב את היצירה הזו בכל מחיר – אז שוב תודה לכרמל שאמה.* לכל הטוקבקיסטים שהטיחו בי, שאם זו הייתה יצירה שהייתה משווה גייז לחרא או בניו יורק היו משווים שחורים לחרא, האם גם אז הייתי יוצא להגנתה – אז כן! חד משמעית בתור גבר גיי הייתי יוצא להגנתה כל עוד זה מוצג במוסד אמנותי כמו מוזיאון!באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה – באמנות הכל חופשי והכל מותר וזו נשמת אפה של אמנות ושל תרבות חופשית. חופש ביטוי הוא האמא של חופש הדיבור ושל דמוקרטיה .הדוגמא הכי טובה היא – פלייר או כרזה שמציגה את רבין (או ביבי או בנט) עם כפיה והמילה בוגד שתחולק בהפגנה בככר העיר, זו עבירה חמורה ויש חוק הסתה נגד זה ובצדק, אבל אותה כרזה בדיוק, אם תתלה על קיר מוזיאון כחלק מתערוכה זה לגיטימי בעיני לחלוטין – ומי שלא מבין את ההבדל בין המרחבים שיואיל להגיע להרצאה שלי. * הטיעון הילדותי של ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה בערוץ 13 הבוקר, שהוא רוצה לראות את האמן דוד ריב מעז ליצור כזו יצירה שמשווה את דת האיסלם לחרא, היא על גבול הגנון – זו לא דוגמא כרמל, כי בפעם האחרונה שקריקטוריסט צרפתי העז לעשות משהו כזה (בעיתון שרלי הבדו (בצרפתית: Charlie Hebdo) איסלמיסטים קיצוניים ניסו לרצוח אותו ואת משפחתו וירו במערכת העיתון בעובדים ורצחו שוטר באמצע הרחוב בפריז – האיסלם זו דת מטורפת בקטע הזה ולכן אף אחד לא מתעסק איתה, כך שזו לא ממש דוגמא כרמל חומד.* לכל הטוקבקיסטים השטוחים והשטחיים שמתייחסים ליצירה עצמה ולאמירה הפוגענית שלה – תפנימו שהמאבק שלי והדיון כולו הוא לא סביב האמירה אם ירושלים מושלמת וכולה זהב טהור או שזו עיר שיש בה גם חרא והמון בעיות ורפש בין דתי…. הדיון הוא שלוש ספרות מעל כל זה – הדיון והמאבק הם על חופש אמנותי ואוצרותי של מוסד תרבותי שיש לו מנהל מקצועי ואוצרת תערוכה. על חופש יצירה וביטוי ועל חופש דיבור. על דמוקרטיה ויצירת שיח, כן גם שיח שנובע מיצירה פוגענית. אחרת בוא נמלא את המוזיאונים שלנו רק בציורי אגרטלי פרחים, פוסטרים של ילדים בוכים וסוסים בשקיעה.* ואחרית דבר – אמנות למוזיאון לא בוחרים בסקר לייקים בפייסבוק בדיוק כמו שלא בוחרים ראש עיר בסקר לייקים בקרב בנות תיכון, ובטח אסור שהציבור הרחב יקבע מה יוצג במוזיאונים כי אחרת יוצגו במוזיאונים רק פוסטרים של נועה קירל. * בקרוב אפרסם מועדים להרצאה החדשה שלי 'אמנות של זהב – חרא של אמנות' – מבטיח הרצאה מרתקת וסוחפת ומסעירה כמו שרק אני יודע להגיש. יש למה לצפות…** הערת שוליים למחשבה: איפה בכל הסערה הזו ארגון אמני ישראל ואיגוד הציירים? איפה תלמידי האמנות והסטודנטים של בצלאל? איפה תנועת מרצ? איפה שר התרבות והחינוך? קולם לא נשמע….. הבעיה באימפוטנציה, שהיא מחלה שקטה, וכנראה שהמחלה הזו כבר קיימת בעולם התרבות והאמנות הישראלי…